מה הקשר בין בלוטות יותרת-התריס, דיכאון ודלדול עצם

בלוטות יותרת-התריס (Parathyroid) הן ארבע בלוטות זעירות, הממוקמות בצוואר מאחורי בלוטת התריס, ותפקידן הוא בקרה וויסות משק הסידן בגוף. כל בלוטה היא בגודל של גרגר אורז בערך (שוקלת כ- 30-20 מיליגרם ובקוטר 3-4 מ”מ), ופעולתה מבוצעת על ידי ייצור הורמון הנקרא הורמון פראתירואיד Parathyroid Hormone (PTH). בעת שרמת הסידן בדם יורדת, בלוטות יותרת-התריס מפרישות הורמוןPTH שגורם לעליית רמת הסידן בדם.

הורמון PTH מווסת את רמת הסידן בדם על ידי שחרור סידן מהעצם, ספיגת סידן מן המזון במערכת העיכול ומניעת הפרשת סידן לשתן בכליות. מאזן סידן תקין חיוני לתפקודם התקין של הלב, מערכת העצבים, הכליות והעצמות.

פעילות יתר של בלוטות יותרת-התריס: הפרעות בתפקוד בלוטות יותרת-התריס נפוצות יותר בנשים (יחס 1:3) ובגילאים 35-70. ההפרעה השכיחה ביותר הינה היפרפראתירואידיזם – פעילות יתר של בלוטות יותרת-התריס, אשר גורמת לרמות גבוהות של PTH בדם, וכתוצאה מכך גורמת לרמות גבוהות של סידן בדם (היפרקלצמיה).

ברוב המקרים הפרעה זו נובעת מגידול שפיר (אדנומה) של אחת הבלוטות, אשר גורם לפעילות יתר של בלוטת יותרת-התריס והפרשת יתר של PTH, מצב שנקרא היפר-פראתיירואידיזם ראשוני. בדרך כלל רוב המטופלים הינם ללא תסמינים, פרט לירידה במצב הרוח, דיכאון והרגשה כללית רעה. יחד עם זאת, היפרקלצמיה הנמשכת לאורך זמן עלולה לפגוע בכל איבר בגוף בהדרגה, ולגרום למספר בעיות בריאותיות כגון אבנים בכליות, אוסטיאופורוזיס (דלדול העצמות), כאבי בטן, עייפות, חולשה, הפרעות במצב הרוח ודיכאון.

אבחון: היפר-פראתיירואידיזם ראשוני מאובחן באמצעות בדיקות דם לרמות סידן ו- PTH. בדיקות נוספות שעשויות לסייע באבחנה, כוללות רמת פוספט בדם, רמת ויטמין D, רמות סידן בשתן (בדיקת סידן בשתן שנאספה במשך 24 שעות) ורמת קריאטינין בדם (מדד של תפקוד כליות).

טיפול: הטיפול העיקרי בהיפר-פראתירואידיזם הינו ניתוח לכריתה של האדנומה. גוף האדם יכול להסתדר עם פעילות תקינה של בלוטה אחת בלבד, ולכן הסרת הבלוטה הנגועה אינה פוגעת ביכולת הגוף לווסת רמות PTH ורמות סידן בדם.

הטכניקה המסורתית לניתוח הייתה חשיפה של הצוואר המרכזי דו-צדדי, שבה המנתח מזהה את כל ארבע בלוטות יותרת התריס וקובע אילו בלוטות חולות על פי הגודל והמראה שלהן. מאחר של- 80-85% מהחולים עם היפר-פראתיירואידיזם ראשוני יש רק בלוטה אחת מוגדלת (אדנומה בודדת), מנתחים רבים עברו לבצע פעולה זו בגישה פולשנית זעירה. גישה זו מוגבלת יותר ומכונה לעתים קרובות כריתת יותרת-התריס ממוקדת, שבה המנתח הולך אחרי הבלוטה הבודדת המוגדלת ומסיר אותה בלבד.

אורך הניתוח תלוי במספר גורמים, כולל מאפייני המטופל – האם תוסר בלוטה אחת או האם תבוצע בדיקה של שני צדי הצוואר עם הסרת בלוטות מרובות, והאם הניתוח הוא ניתוח ראשוני או ניתוח חוזר. בהתאם למורכבות הניתוח, הניתוח עשוי להימשך מ- 30 דקות ועד כמה שעות.

הניתוח מבוצע בד”כ באמצעות חתך הממוקם באמצע החלק התחתון האמצעי של הצוואר, ולאחר מכן חושפים את בלוטות יותרת-התריס מאחורי בלוטת-התריס. רמות סידן נמוכות (היפוקלצמיה) זמניות לאחר הניתוח עלולות להתרחש בכ-25% מהחולים. היפוקלצמיה לאחר הניתוח עלולה לגרום לחוסר תחושה ועקצוצים בשפתיים, באצבעות ובבהונות, ולעיתים נדירות להפרעות קצב לב והתכווצות שרירים. היפוקלצמיה יכולה להיות מטופלת בדרך כלל ע”י גלולות סידן וויטמין D. ניתן להשתמש בטכניקות מיוחדות טרום ניתוח כגון לוקליזציה של הבלוטה החולה המוגדלת ע”י מיפוי יותרת-התריס, אולטרא-סאונד צוואר או בדיקת טומוגרפיה-ממוחשבת 4DCT מיוחדת עם ארבע-ממדים, ובטכניקות תוך-ניתוחיות מיוחדות (כגון מעקב אחר הורמון פרא-תירואיד-תוך-ניתוחי, אנגיוגרפיה או בדיקת פתולוגיה עם חתך קפוא) שמטרתן להנחות את המנתח, אך אינן נחוצות בכל המקרים.